ואן גוך לא היה עני ולא אלמוני: הסיפור האמיתי מאחורי המיתוס

האיש שכולם מכירים כגאון עני, מטורף ואלמוני לא היה אף אחד משלושת הדברים האלה — וזה מתועד היטב.

וינסנט ואן גוך (1853–1890) היה צייר הולנדי שיצר יותר מ-2,100 עבודות בעשר שנים בלבד ומת בגיל 37. הוא אחד האמנים המזוהים ביותר בעולם — אבל כמעט כל מה שמסופר עליו בדרך אגב פשוט לא מדויק. הוא לא היה עני, הוא לא היה אלמוני לגמרי בחייו, והוא לא חתך "רק את תנוך האוזן".

הפער הזה בין הסיפור לעובדות הוא לא זוטה. הוא שינה את הדרך שבה אנשים מסתכלים על הציורים עצמם — ובמקרים רבים, החליף אותם לגמרי.

בקצרה: מה מספרים ומה קרה באמת

עשר שנים, 2,100 עבודות: הקריירה הכי דחוסה באמנות

ואן גוך התחיל לצייר ברצינות רק ב-1880, בגיל 27, אחרי שנכשל כסוחר אמנות, כמורה וכמטיף. מהרגע הזה ועד מותו ב-1890 עברו עשר שנים בדיוק. בתוכן הוא הספיק ליצור יותר מ-2,100 עבודות, מהן כ-860 ציורי שמן — ואת רוב מה שאנחנו מזהים היום כ"ואן גוך" הוא צייר בשלוש השנים האחרונות בלבד.

חמש השנים הראשונות שלו נראות אחרת לגמרי: פלטה חומה, כבדה, איכרים הולנדים, "אוכלי תפוחי האדמה". הצבע הפרוע הגיע רק אחרי שעבר לפריז ב-1886 וראה מקרוב את האימפרסיוניסטים. אחר כך הוא ירד לדרום צרפת, לארל, והצהוב הזה — הצהוב שהפך לחתימה שלו — נולד שם, מול שדות חמניות ואור שהוא לא הכיר.

הוא גם כתב הרבה. יותר מ-800 מכתבים שרדו, רובם המכריע לתאו, אחיו הצעיר. בזכותם אנחנו יודעים על ואן גוך יותר מאשר על כמעט כל אמן אחר בן זמנו — כולל את דעתו על עבודותיו שלו, שהיא לא תמיד מה שהיינו מצפים.

המיתוס הגדול: "ואן גוך היה עני מרוד"

זה הדבר הראשון שנופל מול המסמכים. מוזיאון ואן גוך באמסטרדם, שמחזיק את האוסף הגדול בעולם של עבודותיו, קובע בפשטות: ואן גוך לא היה עני. מ-1882 ואילך תאו — שניהל את הסניף הפריזאי של בית המסחר לאמנות גופיל — העביר לו קצבה חודשית קבועה של 100 עד 150 פרנק. במונחים של אז זה היה כ-50 עד 75 גילדן בחודש. פועל מפעל באותה תקופה הרוויח 32 גילדן, ובכסף הזה פרנס משפחה בת שבע נפשות.

אז למה הוא כל הזמן היה בלי כסף? כי צבעים עולים הון. ואן גוך שרף את רוב הקצבה על חומרים, על בדים, על דוגמנים ששילם להם — ומה שנשאר הלך לקפה, טבק ויין הרבה יותר מאשר לאוכל. זה לא עוני. זו החלטה. הוא בחר לחיות רע כדי לצייר יותר, וזה סיפור אחר לגמרי מזה של אמן שאין לו ברירה.

ההבחנה הזאת חשובה, כי המיתוס של "האמן הרעב" הוא לא תמים. הוא הופך את ואן גוך לקדוש מעונה במקום לעובד קשה עם משפחה תומכת ובעיה נפשית אמיתית. הביוגרפיה בולעת את העבודה — בדיוק כמו אצל פרידה קאלו, שהפכה כאב פרטי לשפה שכל העולם מזהה, ושהסבל שלה מוזכר לעיתים קרובות יותר מהציורים עצמם.

"הוא מכר רק ציור אחד בחייו" — כמעט נכון, אבל לא

המכירה המפורסמת אכן קרתה: "הכרם האדום", שצויר בסתיו 1888 ליד ארל, נמכר תמורת 400 פרנק לציירת והאספנית הבלגית אנה בוך, שראתה אותו בתערוכת קבוצת האוונגרד "לה וונט" (Les XX) בבריסל בתחילת 1890. אנה הייתה אחותו של אז'ן בוך, צייר וחבר של ואן גוך — כלומר גם המכירה ה"אחת" הזאת הגיעה דרך קשר אישי.

אבל מוזיאון ואן גוך עצמו מסייג את הניסוח. ואן גוך גם החליף ציורים, רישומים והדפסים עם אמנים אחרים, וזו צורת ערך לכל דבר. מעבר לכך יש עדות במכתב של תאו מאוקטובר 1888 על דיוקן עצמי שנרכש בידי סוחרי אמנות בלונדון — ציור שאבד מאז ולא אותר. "רק ציור אחד" הוא ניסוח נוח שנשמע דרמטי, אבל הוא לא מדויק.

מה שכולם טועים בו לגבי האוזן

בערב שלפני חג המולד 1888, אחרי ריב קשה עם פול גוגן שהתגורר איתו בבית הצהוב בארל, ואן גוך כרת את אוזנו השמאלית. הגרסה הרווחת אומרת שמדובר בתנוך בלבד. היא פשוט לא נכונה.

ב-2010 חיפשה ההיסטוריונית ברנדט מרפי בארכיון הסופר אירווינג סטון באוניברסיטת ברקלי, ומצאה שם שרטוט שצייר ד"ר פליקס ריי — הרופא שטיפל בוואן גוך בבית החולים בארל — במכתב משנת 1930. השרטוט מראה בבירור שהאוזן נכרתה כמעט כולה. הממצא פורסם ב-2016 בספרה, ואתר המכתבים של מוזיאון ואן גוך עדכן בעקבותיו שוואן גוך אכן כרת את האוזן כולה.

מרפי הוסיפה גם תיקון שני, פחות מוכר. במשך עשורים סופר שהאוזן נמסרה לזונה. לפי המחקר שלה מדובר בצעירה בת 18 בשם גבריאל, בתו של איכר, שעבדה כמנקה בבית הבושת כדי להחזיר חובות רפואיים אחרי שנשכה אותה כלבה חולת כלבת. "הארט ניוזפייפר" איתר ב-2016 את שם משפחתה — ברלטייה — ברישומי מכון פסטר בפריז. שווה לציין שדפי השאלות והתשובות של מוזיאון ואן גוך עדיין מתארים את מקבלת האוזן בניסוח הישן, כך שהנקודה הזאת עדיין שנויה במחלוקת בין החוקרים.

"ליל כוכבים": הציור המפורסם בעולם שהוא עצמו קרא לו כישלון

זו כנראה העובדה הכי מפתיעה ברשימה. "ליל כוכבים" צויר באמצע יוני 1889, בזמן שוואן גוך היה מאושפז מרצונו במנזר סן-פול-דה-מוזול בסן-רמי-דה-פרובאנס. הנוף הוא באמת זה שנשקף ממזרח מחלון חדרו — אבל הכפר שבתחתית הציור מומצא, וגם הציור עצמו נעשה ביום, באולפן שבקומת הקרקע, ולא בלילה מול השמיים.

וכשוואן גוך שלח לתאו רשימה של הציורים שהוא מרוצה מהם בספטמבר 1889, "ליל כוכבים" לא היה בה. הוא כתב שהיחידים שנראים לו "קצת טובים" הם שדה החיטה, ההר, המטע, עצי הזית והדיוקן — "והשאר לא אומר לי כלום". כשהיה צריך לחסוך בדמי משלוח, "ליל כוכבים" היה בין הציורים שהחליט לא לשלוח. בנובמבר אותה שנה הוא כתב לאמיל ברנאר שהוא שוב נסחף אל "כוכבים גדולים מדי — עוד כישלון", ושנמאס לו מזה.

הציור הגיע למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-1941 ומעולם לא נמכר מאז. האיש שצייר אותו חשב שהוא פספס.

שבעים יום, שבעים ציורים, ואז הסוף

ב-20 במאי 1890 עבר ואן גוך לאוור-סיר-אואז, כפר קטן צפונית לפריז, כדי להיות קרוב לתאו ותחת השגחתו של ד"ר פול גאשה. שבעים הימים הבאים היו הפרץ היצירתי הצפוף ביותר בחייו: לפי הספירות המקובלות הוא צייר שם בין 70 ל-80 ציורים — בממוצע יותר מציור ליום — לצד עשרות רישומים.

ב-29 ביולי 1890 הוא מת מפצע ירי, יומיים אחרי שנורה. תאו מת שישה חודשים אחריו, בינואר 1891, בגיל 33.

האם הוא באמת התאבד? ומה בעצם היה לו?

ב-2011 טענו הביוגרפים סטיבן נייפה וגרגורי סמית' שוואן גוך לא ירה בעצמו אלא נורה בטעות בידי נערים מקומיים, וכיסה עליהם. התיאוריה תפסה כותרות, אבל היא לא התקבלה במחקר. ההפרכה המפורטת ביותר פורסמה ב-2013 בכתב העת "ברלינגטון מגזין" בידי שני חוקרי מוזיאון ואן גוך, לואי ואן טילבורך וטיאו מדנדורפ, והמסקנה שלהם הייתה שמדובר בהתאבדות, כפי שהונח מאז ומעולם. עמדת המוזיאון לא השתנתה מאז.

לגבי המחלה עצמה, התשובה הכנה היא שאין תשובה. בספטמבר 2016 כינס מוזיאון ואן גוך מפגש מומחים וכנס בשם "על סף השיגעון", שבו ישבו פסיכיאטרים, נוירולוגים ופסיכולוגים יחד עם היסטוריוני אמנות ובחנו את כל האבחנות שהוצעו לאורך השנים — אפילפסיה, הפרעה דו-קוטבית, הפרעת אישיות גבולית, פסיכוזה ציקלואידית ועוד. לא הושגה הסכמה מספקת כדי לנסח מסקנה סופית. גם המוזיאון עצמו מנסח את זה כך: יש הרבה תיאוריות, אבל אבחנה כוללת עדיין לא נמצאה.

מי שמוכר לכם את "ואן גוך המטורף" כהסבר לצבעים שלו מוכר לכם סיפור, לא אבחנה.

יוהנה: האישה ששמה אותו על המפה

אחרי שתאו מת, נשארה יוהנה ואן גוך-בונחר — אלמנתו, בת 28, עם תינוק ועם דירה מלאה בציורים שאיש לא רצה. כמעט כל מי שסביבה יעץ לה להיפטר מהם.

היא עשתה בדיוק ההפך. יוהנה למדה את המכתבים, הבינה שהם המפתח להבנת הציורים, ודחפה מבקרי אמנות לקרוא את השניים יחד. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 היא ארגנה סדרה של תערוכות קטנות, וב-1905 הביאה למוזיאון הסטדליק באמסטרדם רטרוספקטיבה ענקית עם 484 עבודות. בחודשים שאחריה מחירי הציורים שלו קפצו פי שניים עד שלושה. ב-1914 היא פרסמה את המכתבים לתאו, ומאוחר יותר תרגמה אותם לאנגלית.

במילים אחרות: התהילה של ואן גוך היא לא תאונה רומנטית שקרתה מעצמה. היא תוצאה של עשרים שנות עבודה של אישה אחת. הרעיון שאמן זקוק לנרטיב חזק כדי להימכר לא נעלם מאז — בנקסי, שבנה קריירה שלמה סביב אנונימיות מוחלטת, הוא פשוט הגרסה ההפוכה של אותו מנגנון.

השוק בינתיים לא נרגע. "מטע עם ברושים" נמכר בכריסטי'ס בניו יורק בנובמבר 2022 תמורת 117.18 מיליון דולר, השיא במכירה פומבית לעבודה של ואן גוך. "דיוקן ד״ר גאשה", שנמכר ב-1990 בכ-83 מיליון דולר, היה אז השיא העולמי לכל יצירת אמנות — ובמונחים ריאליים הוא עדיין הציור היקר ביותר שלו. אותה שאלה בדיוק — מה בכלל הופך יצירה לשווה סכומים כאלה — חוזרת היום בדיון על אמנות דיגיטלית ועל השאלה אם מדובר במהפכה או בבועה.

איפה רואים ואן גוך אמיתי — כולל חמישה ציורים בישראל

האוסף הגדול בעולם נמצא במוזיאון ואן גוך באמסטרדם: יותר מ-200 ציורים, כ-500 רישומים וכ-750 מכתבים. "ליל כוכבים" נמצא ב-MoMA בניו יורק, הדיוקן העצמי מ-1889 במוזיאון ד'אורסה בפריז, ו"החמניות" מפוזרות בין לונדון, מינכן, אמסטרדם, פילדלפיה וטוקיו.

אבל לא חייבים לטוס. חמישה ציורים של ואן גוך נמצאים באוספים בישראל: שלושה במוזיאון ישראל בירושלים — "קציר בפרובנס" ו"שיבולים ירוקות", שניהם מארל של יוני 1888, ו"הכניסה לפארק ואייה ד'ארז'נסון באנייר" מפריז 1887, שנמצא שם בהשאלת קבע ממדינת ישראל. ציור נוסף, "ראש של איכרה בכובע כהה" מ-1885, נמצא במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה, ו"הרועה" — עבודה על פי ז'אן-פרנסואה מילה מנובמבר 1889 — נמצא במוזיאון תל אביב לאמנות. כדאי לבדוק מראש מה מוצג בפועל, כי לא כל עבודה באוסף תלויה על הקיר בכל רגע נתון.

ומעל הכל שווה לזכור דבר אחד: כשעומדים מול ציור אמיתי שלו, מה שקופץ לעין הוא לא הסבל אלא העובי. שכבות הצבע בולטות מהבד כמו תבליט. זה של אדם שעבד מהר ובלי חרטות — לא של אדם ששקע. השאלה מי נחשב אמן ומי מחליט את זה בכלל ממשיכה להטריד גם היום, כשהיא נשאלת על בינה מלאכותית שמייצרת תמונות — וואן גוך, שנדחה בחייו כמעט לחלוטין, הוא התזכורת הכי טובה לכמה התשובה יכולה להשתנות.

נועה רוזנברג

נועה היא כתבת ותיקה המתמחה בנושאים מגוונים, בהם ספורט, לייף סטייל, סקירות והשוואות, חופשות וטיולים. עם ניסיון של שנים בעולם התוכן והכתיבה, נועה יודעת להנגיש מידע בצורה ברורה ומעניינת, ולספק לקוראים תובנות מעשיות שמסייעות להם לבחור נכון ולחוות את העולם בצורה חכמה ומהנה יותר.